טיוטה של תקציר המאמר בנושא:
"טיפול קבוצתי בנערים וצעירים עם P.D.D בתפקוד גבוה"
טליה אבל - דרמה תרפיסטית
שרית אלראי - פסיכולוגית קלינית והתפתחותית
במכון "קדם" מטופלים משפחות ויחידים הסובלים מ-P.D.D, רובם בתפקוד קוגניטיבי וכללי גבוה במיוחד, הם ומשפחתם מלווים בטיפולים אינדיבידואליים רבים מגיל צעיר. מדובר בקבוצה הטרוגנית יחסית- החל מתסמונת אספרגר, אוטיסטים בתפקוד קוגניטיבי גבוה במיוחד, לקות לימודים לא מילולית/ סינדרום המיספרה ימנית (P.D.D - N.O.S , (N.V.L.D . (אוטיזם בכל רמות התפקוד).
כאמור מדובר באוכלוסייה "מטופלת כרונית", מורגלת מאוד לאינטראקציה עם מטפלים אמפטיים, אך פחות באינטראקציות עם בני גילם, זאת למרות שכולם משולבים במהלך השנים בחינוך רגיל או הקרוב לרגיל ( כיתות ללקויי למידה, מקדמות, משלבות וכו').
למרות השונות שבין היחידים, עדיין לכולם קשיים ניכרים בתחום הקשר והחברות, ביכולתם ליצור דיאלוג מילולי ולא מילולי אפקטיבי, וכן בתחומים שונים של איזון וויסות תחושתי, מה שלעיתים מוביל לביטוי רגשי לא מותאם - .כן נצפים צמצום בנושאי ההתעניינות, מידה מסוימת של סטראוטיפיות, דמיון מצומצם ו/או ביזארי, קושי בהדדיות, בהתאמת עצמם, ביכולת ליצור מציאות משותפת עם זולתם.
אצל רוב אותם יחידים מדווח שיפור מתמיד בכישורים חברתיים, סביב גיל חמש מתחיל עניין חברתי מסויים, אך עדיין קיימים קשיים ביכולת לעקוב אחר ההקשר (הקונטקסט) הרחב של הקורה סביבו, מה שמקשה על היכולת ליצור דיאלוג אפקטיבי, להגיב באורח מותאם, לקרא ג'סטות של אי נוחות של זולתם. יש קושי בשימוש והבנה של מושגים המתארים מצבים מנטליים של הומור, סרקזם. קושי בפענוח וביטוי של רגשות יותר מורכבים (רוך, אמביוולנטיות, וכו'). קושי עם אמפטיה ואינטרוספקציה הינם פועל יוצא. עם הזמן עולה המודעות לחוסר יכולת זו, מופיעה רגישות, תחושה של עלבון, לעיתים אף מידה מסוימת של חשדנות, חוויה מתמדת של מתח.
העולם מתואר על ידיהם לעתים קרובות כמציף תחושתית, עויין, מאיים. תחושת העצמי כנראה יותר מפורקת, יש פחות גבולות אני, יותר תחושות של ניפלשות, פחות חוייה של לכידות, וכאמור פחות יכולת לווסת מסר ריגשי. קיים קושי מרכזי בנויטרליזציה, ביכולת לארגן קונפליקטים. בהמשך מתוארים פחדי מוות, שהם אולי פועל יוצא של התמודדות מתישה עם מציאות פנימים וחיצונית זו.
לקראת שלב טרום ההתבגרות, שוב הם עצמם מדווחים על יותר התעניינות וסקרנות חברתית, גם הם מתמודדים עם שינויים פסיכולוגיים ופיזיולוגיים, לעיתים אף בעוצמה אדירה יותר מאשר בני גילם ה"רגילים". כמו אצל בני גילם, עולות גם אצלם שאלות של זהות, הגדרה עצמית ואפילו מיניות. שאלות על מקומם בחברה, מעוררות עיסוק בתחושה של חריגות ולעיתים אף בדידות. עם זאת בעוד שבני גילם מוצאים פתרונות בתוך ובאמצעות קבוצת השווים, מתאמנים בסוציליזציה, בתפקידים חברתיים שונים, השוואה חברתית, מאבקי כוח וכו'- הרי אצל ילדים עם P.D.D אפשריות אלה לא תמיד זמינות להם. בני גילם עסוקים בפתרון הקונפליקטים שלהם עצמם, וכך הם פחות פנויים להיות "חונכים" בעבורם, לעיתים מגלים פחות סובלנות.
ואילו הם עצמם מעלים את השאלה של עד כמה הם רוצים לשלם את המחיר הכבד של הסתגלות לדרישות זולתם, לעולם המציף, הלא ברור, המבלבל. מדווחים על תשישות, עצב, תחושה שאולי המאמץ אינו שווה. חלק טוענים כי מעדיפים את בדידותם. לעיתים הם מנסים לחקות בטויים חברתיים שהם מעריכים כ"נחשבים", מה שהם מעריכים כ"מדדי פופולריות"- לעיתים קרובות באורח מוטעה, ואז שוב פוגשים לעג ודחייה. (למרות שלעיתים - הם מפרשים לא נכון הומור של בני גילם כלעג, ואז מופיעים התקפי זעם). קיימת כנראה פגיעות גבוהה ביותר, ושוב למול פחות תמיכה חברתית, כאשר בסה"כ סביבתם גם היא יותר שחוקה ממאמצי תיווך רבי שנים, יותר עסוקה בדאגות לגבי העתיד, ואולי גם פחות סובלנית.
סביב תקופה זו ברור יותר ויותר, בעיקר לסובבים אותם, כי יש צורך לעזור לכם למצוא אחרים רלוונטיים, אך לא עוד מטפלים וחונכים. הצורך לעבוד על הכרה במכנה המשותף שלהם, זיהוי קשיים משותפים, בתוך קבוצת שווים אמיתית, בה ניתן לגלות עניין אמיתי אחד בשני, לעבוד על יכולת קבלה, במקום הביקורתיות, שבעצם מאפיינת גם אותם בדרכם שלהם. שכן הרבה פעמים הם עצמם מתקשים לקבל כל צורה של שונות,יש להם צורך בזהות מוחלטת, אחר שפועל עם חוקיות שונה משלהם, עשוי לעורר בהם תחושות של חרדה ואף זעם.
גם כאן ניתן להשתמש במודלים מתוך חברי הקבוצה עצמה, שכן כאמור קודם לכן, בעצם מדובר בקבוצה הטרוגנית למדי, כאשר לכל אחד יש רפרטואר של ליקויים, אך גם יכולות מגוונות. לעיתים, עם זאת נראה כי הצורך בטיפול קבוצתי - לפחות בחלק מהמקרים הנו צורך מוצהר יותר על ידי ההורים ( אולי בדומה לרצון בשילוב במסגרות חינוכיות נורמטיביות). בתוך העבודה הקבוצתית יש שימוש מסיבי בכלים מובנים, לפחות בשלבים הראשוניים של הקבוצה. אלה משרים תחושה של ביטחון, סדר, תומכים בתחושה של לכידות, רצף, אמון בזולתם.
עבודה דרך כלים אקספרסיביים כמו דרמה - טרפיה לדוגמא מאפשרים ללמוד להרחיב ואף להחליף לעיתים רפרטואר של תפקידים, כך ניתן לשנות פרספקטיבה, להגמיש עמדות, להגיע ליותר סובלימציה ונויטרליזציה. פיתוח של "אני דרמטי" איפה שכזה לא התפתח באופן טבעי. הכלים של עבודה בתנועה, לדוגמא, עוזרים בפיתוח ג'סטות לא מילוליות. כך ניתן לעודד למידה חווייתית של הדדיות, ללמוד לשכנע, מודגשים משחקי חימום, חיקוי, התבוננות, כאשר ניתן ניקוד על שיתוף פעולה. ניתן לתרגל מצבים של יום - יום.
לנערים רמות שונות של משחק סימבולי, כך הם יכולים ללמוד להשתמש במשחק על מנת לברר חוויות רגשיות, בתוך מצב בטוח, כאשר המטפלים בונים בעבורם "מרחק ריגשי מאפשר", אזור דמדומים שבין מציאות לדמיון, יוצרים בעבורם "עור רגשי". מדגישים באורח פעיל את ההפרדה שבין מציאות ודימיון. כך הם יכולים לבטא דברים שבד"כ הם חווים סביבם תחושות עמוקות של איסורים. ה"תפקיד" מהווה בעבורם מיכל רגשי מוגדר ומגונן. ניתן לתרגל סופים שונים לסיטואציות המוצגות, מתוך פרספקטיבות שונות (לדוגמא "סוף טוב" לאחד הוא לא בהכרח "סוף טוב" לזולתו.) נעשה דיאלוג שמרחיב מושגים של "טוב" ו"רע", כאמור תוך החלפת תפקידים, וצורות התמודדות, החברים בקבוצה מצליחים להציע פתרונות שונים, לעיתים מפתיעים בגמישותם, בעבור זולתם.
נלמד מתן משוב חוזר מותאם, החברים לומדים לקחת בחשבון את מה שמעניין את זולתם (לדוגמא החבר מתבקש להציע מספר נושאי שיחה או פעילות, ואז לקחת בחשבון את הבחירה הדמוקרטית של חברי הקבוצה - גם אם היא שונה ממה שהוא היה מעדיף.) כך הם גם לומדים לשים לב לסימנים של מתי לא מקשיבים להם, איך לנהל משא ומתן,לשכנע,אך גם מתי ואיך לוותר.
הצגה חזותית של דילמות היא חיונית לאנשים שלעיתים קרובות מתוארים כחושבים ופותרים בעיות באורח חזותי. כך שם "רואים" את הקושי, כפי שאף את הפתרון. יש שימוש ב"בחירות וחפצים מייצגים", קלפים מטפוריים, כל מה שמרחיב יכולת לסימבוליזציה. יש עידוד סקרנות לגבי מצבים מנטליים, תרגול של אבחנה רגשית.
חשוב לציין כי כל הקבוצות שנבנות אמורות להיות ארוכות טווח, בדר"כ קטנות וסגורות, על מנת לבנות תחושת שייכות אמיתית, רצף ובטחון, יכולת לחזור ולהרחיב התנסויות. המחשבה היא יצירת חברות מעבר לשהות בקבוצה עצמה. הקבוצות מונחות של יד שני מטפלים, על מנת שבכל זמן נתון ניתן יהיה להגיב ולהתפנות לתהליכים אינדיבידואליים שעשויים לעלות.
חשובה עד מאוד מידת שיתוף ההורים, תוך עבודה על חרדות מפני חיקוי של התנהגויות לא מותאמות, מפני האחר שעשוי להחוות כיותר חריג. כן יש עידוד לשימור קשר מעבר לזמן בקבוצה, גם מתוך ראיה כי לעיתים יחידים אלה ימשיכו להיות רלוונטיים אחד לשני גם בתוך מסגרות המשך עתידיות.
